24 שעות של נוסטלגיה: חגיגת המוטוריקה בלה מאן קלאסיק

ב־2019 עלה לאקרנים הסרט “פורד נגד פרארי”, שבמספר מדינות באירופה הופץ תחת השם “Le Mans ’66”.

הסרט, שעלילתו מבוססת על אירועים אמיתיים, עוקב אחרי צוות נהגי מרוצים ומהנדסים שנשלחו על ידי הנרי פורד השני לבנות רכב מרוץ שיביס את פרארי בזירה שבה היא הדומיננטית ביותר.

בשנת 1963 קיים אנזו פרארי פגישות עם אנשי פורד במטרה להגיע להסכם שיכניס מזומנים לחברה שלו, יצרנית רכבי היוקרה שהייתה נתונה בקשיים כלכליים. המהלך הופסק על ידי פרארי כאשר הבין כי פורד מכוונת לא רק למפעל המכוניות שהקים ב־1947, אלא גם לקבוצת המרוצים שלו, שהייתה הבסיס לכל — סקודריה פרארי, שמקורה עוד ב־1929. הוא פוצץ את העסקה בסגנון שהעליב את הנרי פורד השני, וזה החליט בתגובה ליצור מכונית שתתמודד מולו במקום החשוב ביותר לפרארי: מסלול המרוצים.

שיאו של הסרט מתנקז אל מרוץ לה מאן 1966, שבסיומו חוצות שלוש מכוניות פורד GT40 ראשונות את קו הסיום.

אבל 24 השעות של לה מאן לא היה צריך את הסרט הזה כדי להתפרסם. נהוג להתייחס אליו כאחד משלושת האירועים החשובים בעולם המוטורי, יחד עם הגרנד פרי של מונקו ומרוץ אינדי 500; המהדרים מוסיפים את ראלי מונטה קרלו.

מסע בזמן

ל־24 השעות של לה מאן היסטוריה עשירה, באירוע יחיד במינו שבו התחרו סוגים שונים של מכוניות מרוץ: החל במכוניות מוכרות שהוסבו למסלול, דרך דגמי מרוץ “רגילים” ועד לאלה היחידים במינם, הכה מיוחדים בעיצובם ומופרכים במפרטים ובביצועים שלהם.

אותה היסטוריה ארוכה הביאה לכך שמ־2002 מתקיים אחת לשנתיים לה מאן קלאסיק. זהו אירוע דו־שנתי המאורגן על ידי ארגון “פיטר אוטו” (Peter Auto), המתמחה באירועי ספורט מוטורי קלאסיים — ספא קלאסיק, אימולה קלאסיק, מרוצי מטרה וראלי באירופה — ויצרנית שעוני היוקרה רישאר מיל, בשיתוף “מועדון המכוניות של המערב” (Automobile Club de l’Ouest), הגדול והוותיק במועדונים מסוגו בצרפת, שנוסד ב־1906 ומארגן את 24 השעות של לה מאן מאז ומתמיד.

אירוע זה, המתקיים שלושה שבועות לאחר המרוץ השנתי של 24 השעות של לה מאן, מאפשר לבעלי מכוניות שהשתתפו במרוצים, או כאלה שהמפרט שלהן זהה, להשתתף במרוץ. לצורך זה נסגר אותו חלק מהכביש הציבורי המשמש את המרוץ המקורי, כך שאורכה של הקפה במרוץ הקלאסי זהה — 13.65 ק״מ. בשנת 2023 צוינו 100 שנים למפעל המקורי, ולכן המרוץ נערך שנתיים ברציפות.

התוודעות אישית

על לה מאן קלאסיק שמעתי לראשונה דווקא באירוע דומה אחר, פסטיבל המהירות של גודווד 2022. חברי גיא אמודי התקשר אליי ואמר: “אני מבין שאתה נהנה בגודווד, אבל אתה חייב לבוא איתי בשבוע הבא ללה מאן קלאסיק”. גיא סיפר לי כבר קודם שהוא מתכוון לחלוק מורגן ישנה עם קרוב משפחה במרוץ במסלול בלה מאן, אלא שבמהלך השיחה עברה לידי עוד פגאני, וממש לא ראיתי את עצמי צופה במרוץ של מכוניות ישנות מעץ במסלול הקטן יותר בלה מאן, מסלול בוגאטי. אלא שבהמשך פגשתי בצוות המגיע כל שנה לגודווד עם שני רכבים השוכנים רוב ימות השנה במוזיאון בארצות הברית. “זו לא טרחה גדולה מדי להטיס את הרכבים האלה כל שנה רק בשביל הפסטיבל?”. “מדובר בשני האירועים המוטוריים הגדולים בעולם”, ענה אחד מאנשי הצוות, “גודווד ולה מאן קלאסיק”, והם קרובים מאוד בזמן. בערב כבר ישבתי עם גוגל לשיחה.

הפרטים שעלו במהלכה כללו: כ־700 כלי רכב היסטוריים המתחרים במסלול המלא, לה סארת׳; כ־8,000 רכבי אספנות בתצוגה ובמדשאות; צפי ל־200,000 צופים.

חי בסרט

בטיסה חזרה מלונדון לתל אביב צפיתי בסרט של סטיב מקווין, “לה מאן 1971”, ו־48 שעות מאוחר יותר אני בסצנת הפתיחה: החניון המזרחי של המסלול, שלבי קוברה מתגלגלת ממובילית אל הדשא הדרוס, מסביבי קרוונים ולצידם מכוניות מרוץ ישנות וערמות של גלגלים להחלפה, טרקטורון גורר פרוטוטייפ לא מזוהה, פורשה 911 על בוקים ללא גלגלים, איש מבוגר מנקה במטלית יגואר D-Type יפיפייה; יותר מאוחר אגלה שפעם גם ניצח במרוץ עצמו עם פורשה. אני צועד לכיוון שממנו בוקע רעש מנועים, והנה GT40, ועוד אחת, וגם פרארי. בשלב זה אין לי מושג עדיין כמה עצום המתחם של לה מאן, אבל אני מתארגן על אופניים ומצליח להגיע לכל פינה אפשרית במתחם. אז כמה עצום? אורכו 3.5 קילומטרים.

אני כותב את זה אחרי שחזרתי מהביקור השלישי שלי בלה מאן קלאסיק, אחד מתוך 238 אלף צופים — אני מרגיש מואר ורוצה להפיץ את הבשורה.

קבוצות ושנתונים

ההשתתפות בלה מאן קלאסיק כמתחרה פתוחה בפני מי שברשותו רכב שהתחרה בלה מאן בין השנים 1923 ל־1981, או רכב זהה במפרטו. החלוקה המקורית היא לשש מחלקות (“פלאטו”, Plateau) בהתאם לשנתון, אך מספר השנים אינו זהה בכל אחת מהן: הוא נקבע לפי נקודות מפנה טכנולוגיות וגם בהתאם למספר המכוניות הזמינות — קל יותר לגייס מכונית חדשה יחסית.

ההקבצה המקורית והעיקרית: בכל מחלקה כ־80 מכוניות, שני נהגים בכל אחת.

• פלאטו 1 — טרום המלחמה, רכבים מהשנים 1923–1939: בוגאטי T51, אלפא רומיאו 8C, מורגן 4/4, בנטלי 4.5L ועוד
• פלאטו 2 — 1949–1956: הקרבות בין פרארי ליגואר, ומרצדס שהצטרפה לחגיגה
• פלאטו 3 — 1957–1961: תקופת הזוהר של פרארי, יגואר ואסטון מרטין, והרבה משתתפים פרטיים עם רכבים בעלי נפח מנוע קטן
• פלאטו 4 — 1962–1965: שלבי קוברה ו־GT40 מפגינות נוכחות, פורשה מככבת בנפחי המנוע הקטנים עם ה־904
• פלאטו 5 — 1966–1971: לולה T70, פורד GT40, שברון B19 ופורשה 917 — עידן המפלצות
• פלאטו 6 — 1972–1981: בעיקר פורשה מכל הדגמים ורכבי M של ב.מ.וו

הקבצה חדשה מ־2018 מוסיפה שלוש קבוצות עם מכוניות חדשות יותר:

• Group C Racing — רכבים מהשנים 1982–1993 שנבנו בהתאם לרגולציה למכוניות אב טיפוס, בעיקר פורשה 956 ו־962, יגואר XJR8 וגם ה־908 של פיג׳ו
• Endurance Racing Legends — מכוניות LMP1 ו־GT1 שהתחרו בין השנים 1994–2005: Maserati MC12, ‏Bentley Speed 8, ‏Dodge Viper GTS/R ועוד
• Porsche Classic — רק 911, בכל גרסאות המרוץ של הדגם הזה

קצת לוז

האירוע מתחיל ביום חמישי עם קבלת פנים למשתתפים, רישום וכניסת מבקרים, ללא פעילות במסלול. ביום שישי מתקיימים אימונים ומקצי מדידת זמנים, כולל נהיגה בחשיכה. בשבת בבוקר ועד הצהריים יש מרוצים לשלוש הקבוצות החדשות. המרוץ העיקרי של שש המחלקות הקלאסיות מוזנק ביום שבת בשעה 16:00 ונמשך 24 שעות ברציפות; בכל חמישים דקות עולה אחת הקבוצות למסלול, באופן כזה שכל מחלקה זוכה להתחרות בכל חלקי היממה. כל מכונית מחויבת לעצור פעם אחת במהלך המרוץ להחלפת נהג, וגם אלה שבחרו לנהוג לבד במשך 50 דקות מחויבים להיכנס לעצירה. האירוע מתנהל כסרט נע: עם סיום כל מרוץ, תוך כדי הקפת הקירור, יוצאים רכבי הגרר הממוקמים בנקודות אסטרטגיות במסלול לחלץ את הרכבים התקולים, והמסלול מוכן תוך כדי הקפת החימום למרוץ הבא. בראשון בבוקר מתקיים מרוץ נוסף של גרופ C, ולקראת 16:00 “קבוצת האגדות” של מרוצי הסיבולת סוגרת את האירוע.

יציעים עמוסים

בכל שנה מוגרלות שתי קבוצות שיזכו לזנק למרוץ בשיטת לה מאן המסורתית, ואלה הרגעים שבהם היציעים מלאים עד אפס מקום. מעמידים את המכוניות המתחרות לפי סדר הזינוק לאורך קיר רחבת הטיפולים, הנהגים מתייצבים מולן מעברו השני של המסלול, בינתיים עוברת תזמורת והקריין מרים את הקהל ומלהיב את הנהגים. עם הישמע צופר הזינוק הנהגים רצים לעבר המכוניות, מניעים אותן ושועטים קדימה. שיטת זינוק זו, שהייתה נהוגה בעבר, בוטלה מסיבות בטיחות, גם מכיוון שנהגים רבים לא טרחו לחגור והיו מקרים של פציעות קשות ואף של מוות. לכן המתחרים בלה מאן קלאסיק נעצרים לפני ישורת מולסאן, ורק לאחר שמוודאים שכל הנהגים חגורים המרוץ מוזנק שוב, אחרי הקפה איטית בעקבות מכונית הבטיחות.

Little Big Mans

האירוע השני שבו היציעים מלאים עד אפס מקום הוא הזינוק למרוץ המיועד לילדים, Little Big Mans. במרוץ זה משתתפות 60 מכוניות בגודל קארט המעוצבות כמו מכוניות קלאסיות — פרארי 320, פורד GT40, פורשה 917 — ובהן מנוע חשמלי או מנוע קארט ארבע פעימות. המכוניות נהוגות בידי ילדים בגילאים שבין 7 ל־12, הלבושים בחליפת מרוצים ברוח התקופה. הם עולים למסלול בליווי שוטרי ז׳נדרמריה משופמים, ובחלק מהמכוניות שני ילדים; הביקוש גבוה. וכמו בזינוק הקלאסי, גם בזה המכוניות בצד אחד והילדים רצים מעברו השני של המסלול עם הישמע הצופר — ולפעמים כי אחד הילדים התחיל לרוץ בטעות. כעשרה ילדים לא מצליחים לזנק מסיבות מכניות כאלו ואחרות, וזה מחזה שכיח לראות בזנב השיירה אב שדוחף את הרכב של בנו לקול תשואות הקהל. כך או כך, המרוץ לילדים מסתיים אחרי הפנייה הראשונה.

לכל המשפחה

אירוע לה מאן קלאסיק נועד לכל המשפחה. מרבית המבקרים הם חובבי רכב בוגרים, אבל ניתן לראות בקהל מספר רב של משפחות ולא מעט מבנות המין החכם. במשך ארבעת ימי הפסטיבל המוטורי ניתן ללכת בצידי המסלול בחלק המצוי במתחם בוגאטי ולבחור כל פעם נקודת תצפית אחרת — בין אם זה המראה המלהיב בשעות הלילה של בלמים לוהטים בפניית טרטר רוז׳, או הטריבונה המשקיפה אל גשר דאנלופ. בין לבין ניתן לעבור בין מאות המכוניות של מועדוני רכב המוצגות במתחם ולאורך מקטע המסלול שאינו בשימוש: אלפא, פיג׳ו, פורשה, לוטוס — ולא דמיינתי שאפשר לראות כל כך הרבה 911 במפגש אחד. לצד הדרך יש עשרות דוכני מזון, משקאות וגלידה. מרבית הדוכנים נמצאים במתחם המרכזי, שבו יש גם מסעדה ענקית ועוד המון דוכנים של מרצ׳נדייז — החל ממחזיקי מפתחות, חולצות וכובעים ועד לג׳אנטים וחלקי חילוף לרכב. צמוד למסעדה פאב פתוח שהוא בפועל מסיבה אחת ענקית שלא נגמרת, עם הרבה די־ג׳ייז המתחלפים בשעות הערב. בסמוך מתחם עם ביתנים של יצרניות רכב המציגות קונספט חדש או אגדות מרוצים, ואז במה קטנה המארחת להקות רוק מקומיות עם מוזיקה ותלבושות מהסיקסטיז, מלוות ברקדניות הלבושות ברוח התקופה. למתעייפים מלכת ממתינה חבורה של 20 רכבי פולקסווגן T1 המשמשים כשאטלים, ואלה יסיעו את המבקרים תמורת חיוך לתחנות קבועות במתחם. לנהגים המתחרים במרוץ יש שאטל VIP בדמות רכב פיקוד צבאי נוסטלגי ירוק.

לב העניין

האזור המעניין ביותר הוא הפאדוק, החניה של הרכבים המתחרים, ולכל אחת משש הקבוצות חצר משלה. חשוב להצטייד בכרטיסים המאפשרים גישה לפאדוק, שבו ניתן לראות את המכוניות מקרוב, לצלם ולהחליף מספר מילים עם צוות המכונאים המטפל ברכב. הפאדוק של שלוש הקבוצות הנוספות ממוקם בנקודה מרוחקת יחסית ליד הקארטינג, אבל פתוח לכולם. מדי חמישים דקות יוצאת שיירת מכוניות מהפאדוק לנקודת ההיערכות לקראת המרוץ, כך שניתן לראות אותן ממש קרוב — הזדמנות טובה להחליף כמה מילים עם הנהגים, חלקם ממש מפורסמים שהתחרו בלה מאן, כמו נהג הפורמולה 1 רנה ארנו או עמנואלה פיירו שניצח ארבע פעמים (!) בלה מאן. המרוץ השנה הוזנק עם דגל הטריקולור על ידי נהג הפורמולה 1 לשעבר, פיליפה מאסה.

סידורים בלה מאן

בשעות הערב מגלים שיש במה ענקית באזור החניה, ובנוסף למסיבה האין־סופית של בירה וצ׳יפס מתקיימת הופעת ענק של אמנים צרפתיים מוכרים שאני לא מכיר. האפשרויות למבקרים רבות: אחד מחפש מצתים ומנסה להכין את האוטו למקצה הבא, השני יושב על טרסה, מקשיב לכרוז וצופה בבלמים הלוהטים, השלישי עושה קארטינג עם חברים במסלול שבמתחם, ואחד נוסף נמצא בהופעה חיה בפארק.

קצת אחרי חצות ומתחיל לרדת גשם. יולי, קיץ, גשם — ככה זה בלה מאן. אני מחליט שהפוגה קלה בגשם היא זמן טוב לדווש לעבר דירת ה־Airbnb ששכרתי. אופציות הלינה בלה מאן מגוונות וחלקן יקרות למדי. רבים מהצופים מגיעים עם קרוונים, אותם ניתן להחנות בחניון בתוך המתחם הצופה אל המסלול, בחניון מחוץ למתחם או בחניון מרוחק; עניין של תקציב. חלק מעמידים אוהל סמוך לרכבם בחניון ייעודי, ויש אפשרות לשכור מראש אוהל פשוט, אוהל גלמפינג, “צימר” קובייה או קרוון — וגם את אלו ניתן למצוא בתוך המתחם, סמוך לו או ליד פניית ארנאז׳, שם אפשר לצפות בפעילות על המסלול, אבל כדי להגיע למתחם האירוע צריך אוטובוס. בתי המלון בעיר מלאים עד אפס מקום כבר שנה מראש והמחירים בשמיים.

בשאר ימות השנה מסלול לה סארת׳ אינו פעיל ורובו שייך לרשת הכבישים הציבוריים, וביום ראשון בשעה חמש הכבישים כבר פתוחים לתנועה. אז אפשר לנהוג בתוואי המסלול ולהבין פחות או יותר איך זה נראה, ומוזר מאוד לראות אבני שפה צבעוניות ושטחי מילוט מחצץ בכביש ציבורי.

בחלק מהבתים לצד המסלול אין גישה עם הרכב הפרטי כשהמסלול פעיל, וניכר שיש השפעה של המסלול על אורח החיים. בחצר הבית הסמוך לפניית אינדיאנפוליס מאוחסנות כדרך קבע בטונדות המשמשות מחסום לדרך המובילה אליו. העיר לה מאן משמשת כבית להמון בעלי מקצוע ויצרני בוטיק של מכוניות מרוץ וחלקי חילוף. בתוך המסלול קיים מרכז הדרכות של פורשה ומתחם הדרכה לכוחות הביטחון. צמוד לכניסה הראשית נמצא מוזיאון המארח תצוגה קבועה של רכבים ופריטים שונים מהיסטוריית המרוצים במסלול. בשיטוט קצר באחד החניונים הציבוריים הסמוכים למסלול מתגלות פנינים מוטוריות שלא היו מביישות תצוגת רכב בפני עצמה.

צילום: ירון תייר